פסק-דין בתיק ו"ע 37863-12-10

1.     הערר נסב על שאלת הזכאות להטבות לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן: " חוק ההטבות"), אשר עבר שינויים ותיקונים במסגרת חוק התוכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2008 . (תיקון מס' 2 לחוק ההטבות).

2.     העוררת ילידת 1936 חרלאו רומניה, לא נכנסת לגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: " החוק העיקרי") מאחר ועלתה לארץ בשנת 1964.  

3.     ערר זה הוגש על החלטת הרשות לדחות תביעתה של העוררת מהנימוק כי לא שהתה במחנה ריכוז, גטו או מחנה שעבדו בו עבודות פרך.

4.     בתביעה שהוגשה לרשות טענה העוררת כי משפחתה הוגלתה מהעיר חרלאו לגטו סוליצה שם חיו באסם ללא תנאים וחסרי כל. אביה הופרד מהם ונלקח לעבודות פרך. אמה חלתה במחלת טיפוס ונפטרה, כך נותרו לבד 3 בנות עד שאביה חזר הביתה. לטענת ב"כ העוררת, מחנה סוליצה הוא מחנה מוכר לפי קרן סעיף 2.

5.     העוררת הגישה תצהיר מטעמה של אחותה הגב' שפרה יעקב, הבכורה מבין אחיותיה, ילידת 1932. בתצהירה העידה כי נולדה בעיר חרלאו ברומניה במהלך המלחמה גורשו יחד עם הוריהם לעיר סוליצה. שם חיו משנת 1941 והתגוררו ברפת בתנאים קשים. את אביה לקחו לעבודה במחנה עם שמירה. בשלב מסוים אמה חלתה ואז אביה לקח את שלושתן איתו על מנת שלא יחלו, והיא זוכרת איך התחבאו מפני הגרמנים. 

6.     במועד הדיון ביקש ב"כ העוררת להעיד את הגב' פנינה צוקרמן, אשר לא הוגש תצהיר מטעמה. לאחר שהמשיבה התנגדה לשמיעת העדה ללא תצהיר, וביקשה לדחות הדיון למועד מאוחר יותר, הודיע ב"כ העוררת כי הוא מוותר על העדת העדה.

7.     לאחר עיון במסמכים ושמיעת עדותה של העוררת והעדה מטעמה אנו קובעים, כי העוררת לא עמדה בתנאים הקבועים בחוק ההטבות מאחר ולא הוכיחה כי הייתה במחנה ריכוז או בגטו או במחנה שעבדו בו עבודות פרך.

8.     נציין כי לאחר שמיעת עדויות העוררת ואחותה אנו קובעים כי לא מצאנו אותן אמינות. עוד נציין, כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון, כי מייד לאחר שהעוררת סיימה עדותה וקודם שהעדה הוזמנה להעיד, יצאה בת הדודה של העוררת, שהייתה בזמן העדות באולם, החוצה על מנת לשוחח עם העדה. לעניין זה העיר ב"כ העוררת כי גם הוא יצא החוצה לוודא כי הן לא תשוחחנה ביניהן.

9.     בין עדותה של העוררת לבין אחותה נתגלו סתירות. בעוד שהעוררת טענה בעדותה כי הרפת בה התגוררה יחד עם אחיותיה ומשפחתה הייתה במחנה העבודה, העידה אחותה בתצהירה כי הרפת הייתה בעיר סוליצה. גם האחות סתרה עצמה, כאשר תחילה העידה כי הרפת הייתה בעיר סוליצה, כך גם בתצהיר שנתנה, אך אחר לאחר מכן כאשר נשאלה כיצד הצליח אביהן להכניס אותן למחנה, והאם הוא יכול היה לצאת לעיר, שינתה עדותה וטענה כי הרפת הייתה בתוך המחנה. כאשר נשאלה העדה האם היא זוכרת שהייתה במחנה, השיבה כי מה שהם זוכרים זה מה שאביהן סיפר להן. כאשר נשאלה מי היה ברפת השיבה ילדים ונשים, אך לאחר מכן השיבה כי היא לא זוכרת ואינה בטוחה.

10. בנוסף לכל האמור ציינה העדה בפני הוועדה כי מחנה העבודה אליו נלקח אביה היה מחנה עבודה לגברים, בעוד שהעוררת טענה כי במחנה העבודה התגוררו משפחות, אשר שהו בתוך הרפת.

11. יוער כי עדותן של העוררת והעדה מטעמה הייתה עדות מבולבלת ונוצר הרושם אצל הוועדה כי מטרתה הייתה לשכנע את הוועדה כי שהו במחנה עבודה. מעבר לאמור נציין כי לא האמנו לעדות ולטענה כי אביהן של העוררת ואחותה היה יכול לצאת ולבוא כרצונו במחנה העבודה לחזור למחנה ולהביא עימו שלוש בנות קטנות, להכניסן למחנה עבודה ולסכנן בצורה שכזו. כמו כן אנו דוחים את טענות העוררת כי בתוך מחנה העבודה לגברים בלבד התגוררו באופן קבוע נשים וילדים.

12. יש לציין כי על פי המידע ההיסטורי, תנאי החיים במחנות העבודה ברומניה היו קשים ביותר. העובדים עבדו 16 שעות ביממה ולא קיבלו אוכל. כך כותב ההיסטוריון יעקב גלר במאמרו "מחנות עבודה ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה" בתת הפרק "תנאי החיים ומשטר העבודה במחנות": 

"במחנות העבודה החיצוניים עבדו צעירים בני   20 - 44 כ- 14 ועד 16 שעות ביום בהקמת בונקרים, מקלסים, מחסומים, עמדות צבאיות, רשת חשמל, בחפירת תעלות, בניית גשרים , שדות תעופה, בסלילת כבישים ומסילות ברזל , במחצבות אבנים, כריתת עצים ביערות ובהטיית מי נהרות .  אפילו הממונה על ״ענייני היהודים״, לקה, התלונן ב - 30 באוגוסט 1943  במטה הכללי על התנאים הקשים של העובדים היהודים , שעבדו 15 חודשים משעה   4 לפנות בוקר ועד 20:00 בלילה 18 שעות ביום.

תנאי החיים והעבודה במחנות היו קשים מנשוא . ברוב המחנות לא ניתן ליהודים אוכל כלל, לא הותר להם לקנות מזונות מכספיהם, ואפילו לא הותר לקרוביהם לשלוח להם חבילות. גם בגדי עבודה לא קיבלו. הבגדים והנעלים שהביאו עמהם נקרעו, לכן נאלצו לעבוד רעבים, תשושים, יחפים ועירומים. הקהילות השתדלו לסייע להם ולציירם בכלי עבודה , הגישו להם ארוחות, וסיפקו להם הלבשה, הנעלה ורפואות, למתת שהשלטונות היו חייבים להחזיקם . העובדים היהודים התגוררו בצריפים ובקתות עלובים, ללא תנאים סניטאריים והיגייניים, ישנו על רצפות בטון, ללא מזרנים ושמיכות. מפאת הקור המקפיא , רבים מהם הצטננו , חלו ואף נפטרו. היו שהאשימו את ״מרכז היהודים״ שלא עשה למען שיפור מצבם .

משטר העבודה היה חמור ביותר. אלה שלא הספיקו את מכסת העבודה הולקו. עובדים שנפצעו בעבודה לא טופלו כראוי, והיו שנשארו נכים לצמיתות ."

מתוך " משואה", קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך כ"ב, אפריל 1994, 113, בעמוד 116.

13. כאשר קוראים את התיעוד ההיסטורי הקשה ביותר לגבי תנאי החיים הבלתי אפשריים במחנות העבודה ברומניה, שהיו, כאמור, לגברים בלבד, הרי שאין כל אפשרות להניח כי עובד במחנה כזה היה מסוגל או מעוניין להביא את ילדיו למקום זה שבו בקושי יכול היה הוא עצמו להישרד.

14. נציין עוד כי צודקת ב"כ המשיב כי טענת העוררת כי גורשה לסוליצה אינה עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות, שלפיהם היהודים גורשו מסוליצה לבוטושאן ולא גורשו לתוך סוליצה. יתר על כן בפסק הדין וע 2634/07 חיה קורצוויל נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 11.7.09) נכתב:

" לטענת העוררת, גורשה עם משפחתה לבוטושאן ורק מקץ כשנתיים שבו לחרלאו. לא ניתן לקבל טענה זו, משום שאין היא מתיישבת עם הידע ההיסטורי, כעולה מפנקס הקהילות ומעדויות רבות שנשמעו בפנינו. יהודי חרלאו לא גורשו כלל בתקופת המלחמה, לא לבוטושאן ולא למקום אחר. אמנם, בסוף שנת 40' היו התנכלויות בוטות ליהודים, בעקבותיהם נמלטו חלק ניכר מהם (ושבו לאחר מס ' חודשים קצר), אולם הדבר נעשה בשל פעולות משמר הברזל, טרם תחילת ההשראה הגרמנית ( אפריל 41') וללא קשר אליה."